ראשי | ערים ערביות | עיור | תפיסות שונות את העיר החכמה / תמיר נין-ארי
ישראל

תפיסות שונות את העיר החכמה / תמיר נין-ארי

בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים יימלאו משלי כ”ד ג-ד

תמיר נין-ארי, מומחה למידענות וחינוך דיגיטלי, עוסק בהייטק בחינוך כבר 18 שנה ובמקביל עבד בחברת הייטק 12 שנה מציג תפיסות שונות להגדרת ערים חכמות בהודו ובישראל.

התחזיות, על פי מחקרים שנערכו על ידי סוכנויות שונות של האו”מ[1] מדברות על כך כי בשנת 2050 לא יהיה מקום בעולם שבו פחות ממחצית האוכלוסייה גרה בערים. כולם רוצים לגור בעיר והעיר, מצידה, מתרחבת – ולא תמיד בקצב ובאיכות המותאמים. בישראל זה קרה עם היווסדה ובהודו, בת המיליארד ורבע נפשות – זה יקרה בשנת 2030.

המושג “עיר חכמה” הולך ותופש מקום בתודעה העולמית והמקומית וככל מושג חדש – רבות השאלות מן התשובות. “מהי עיר חכמה?” ישאל כל אחד והתשובות – מורכבות.

מעיון ברשת במגוון מקורות עולה כי אין הגדרה אחידה וכוללת לעיר החכמה. ההגדרה תשתנה בין יבשת ליבשת, מדינה למדינה ואף בין עיר לעיר, אפילו במדינה קטנה ויחסית הומוגנית כישראל. המושג מציף רעיונות שונים אצל אנשים שונים. בהכללה גסה, המושג מתאר את השאיפה לרמת התפתחות מסוימת של העיר אך לכל אחד שאיפות משלו לגבי תשתיות ושירותים נדרשים במאה העשרים ואחת.

כדי לספק את השאיפות והצרכים של האזרחים, מתכנני ערים אידאליים שואפים לפתח את המערכה האקולוגית העירונית, אשר מיוצגת על ידי ארבעה עמודי תווך של תשתית מוסדית[2] – פיתוח מקיף, פיזי, חברתי וכלכלי. זוהי מטרה ארוכת טווח וערים יכולות לעבוד לקראת פיתוח תשתית מקיפה כזו באופן הדרגתי ולהוסיף “שכבות” של “חכמה”. אחד הרעיונות הוא ליצור מודל חכם ונכון לאזורים קטנים בעלי שונות ברורה כגון אזורי תעשיה קלה וכבדה, אזורי מסחר ואזורי מגורים כך שיתאים לשכפול, יקצר את משך זמן התכנון שכפי שאנו יודעים הוא ארוך ביותר, יצריך שינויים קטנים ומותאמים ויאפשר למערכות השונות “לדבר” האחת עם השנייה.

אציג את העניין תוך השוואה בין שני אזורים בעולם – ישראל והודו. לא ארחיב במאמר קצר זה על התנאים הייחודיים המאפיינים כל אחת משתי המדינות אלא אתמקד אך ורק בתפיסה התכנונית, כפי שהיא מופיעה בתצוגות הכתובות בעניין.

ישראל – באוקטובר 2013 הציג משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים[3] את “מנהלת הערים החכמות”. לעניין הגדרת העיר החכמה הוצגו רק שאלות ודילמות אך הוסכם כי קטגוריות מסוימות הן בסיסיות, כמופיע בתמונה מס’. 1

הקטגוריות להגדרת עיר חכמה בישראל
קטגוריותהודו – בתהליך שהתרחש בשנת 2015 הציעו מדינות הפדרציה ההודית לתחרות מספר ערים שנבחרו בשל תכונותיהן שהוגדרו כמתאימות – ובינואר 2016 הוצגו 20 הערים הזוכות. גם שם, נערכו דיונים באשר לקטגוריות המרכזיות להגדרת העיר החכמה. והתוצאה:

ערים חכמות בהודו

תרגום:

  • אספקת מים תקינה
  • אספקת חשמל מובטחת
  • סניטציה – כולל טיפול בפסולת מוצקה
  • תחבורה ציבורית יעילה
  • דיור בר השגה – במיוחד לעניים
  • דיגיטציה ורשת IT חזקה
  • ממשל זמין, שיתוף התושבים
  • סביבה בת קיימא
  • בטחון ובטיחות בעיקר לנשים, ילדים וזקנים
  • חינוך ובריאות.

כעת, בואו נציב את הקטגוריות כפי שנקבעו זו מול זו וננסה להבין את התפיסות העומדות בבסיס ההחלטות.

בהשוואה בין ראיית התכנון של העיר החכמה בהודו לבין התצוגה הטקסונומית בפורטל “ערים חכמות” הישראלי [1]ניתן לראות כי האמירה הישראלית לפיה “כל אחד בוכה על מה שכואב לו” באה כאן לידי ביטוי בצורה מעניינת –  שני הצדדים משתמשים כמעט באותן מילים ומושגי ליבה אך ה”כמעט” הזה מדגיש את השוני בתפיסה ובחשיבות המוקנית לדברים. מכאן, בוודאי גם לתפיסת התכנון ולשיטות היישום.

השוואה עיר חכמה

כיצד מגדרים בהודו ערים חכמות?

אספקת מים נאותה + טיפול נאות בפסולת מוצקה. שפכים אינם מוזכרים.

כיצד מגדירים בישראל?

מים ושפכים (כיחידת חשיבה אחת)

אספקת חשמל מובטחת – מושג פרטני אנרגיה – מושג כללי
דיור בר השגה[1] דיור ושימושי קרקע
בטחון פנים בדגש על נשים, ילדים וזקנים בטחון פנים – בתפיסה הישראלית
ממשל תקין ומערכות מידע + שיתוף אזרחים ממשל (ברור שתקין…) ומערכות IT (ללא אמירה של הצורך בשיתוף אזרחים
בריאות וחינוך – לא מובנים מאליהם בריאות וחינוך כלל אינם מוזכרים, מובנים מאליהם.
בהודו אין התייחסות לשעת חירום וגם, במפתיע, לא להון ולמשאב האנושי.       אין התייחסות לאשפה, כנראה שנבלעת באיכות הסביבה.

במבט מהיר ומאד כללי אנו רואים כי מה שמובן מאליו אצלנו – בהודו נראה כצורך דוחק וההיפך, למשל בתפיסת הביטחון. אנו יודעים כי הודו סובלת מאד מאונס נשים והתעללות בילדים וחסרי ישע אחרים ואילו אצלנו – מערכי מל”ח ופס”ח[1] הם הכרח. חינוך ובריאות הם חובה בישראל אך בהודו הם מותרות שלא כל אחד ידו משגת.

מה ההבדל בין “דיור בר השגה” לבין “דיור ושימושי קרקע”? 80 מיליון הודים חסרי בית – דרי רחוב, סככות וצריפונים מאולתרים. בישראל מספרם נאמד באלפים ספורים[2]. בהודו חסרות כעשרים מיליון דירות ובישראל מדברים על שצ”פים, ריאות ירוקות, פינות נופש…

מים? אפילו לדרי הרחוב בישראל יש נגישות למים נקיים כמעט בלי הגבלה. בהודו זה ממש לא מובן מאליו.

מה אומרת ההתייחסות לסוגי השפכים בראיית התכנון? כאן, יש צורך בהקמת מכוני טיהור במקומות שבהם עדיין אין ובהודו, (אשר בה כ – 70% מהשפכים אינם מטופלים[3] וגם לזה יצטרכו למצוא תשובה) הטיפול בפסולת המוצקה הוא מפעל אדיר ממדים, ולמרות שהם מנצלים כמעט עד תום את כל חומרי הגלם העומדים לרשותם, עדיין הודו[4] נאלצת להתמודד עם כמות אדירה של למעלה מ- 160מיליון טון אשפה בשנה וזאת רק בערים שבהם נערך הסקר. בישראל? 5.4 מיליון טון לשנה.

המשאב וההון האנושי – יוצרים את המרקם החברתי – ההשכלה, הכלכלה, היכולת להתפתח עם ולצד עיר חכמה. בהודו יש 25% אנאלפביתיות[5] לעומת 3.4% בישראל[6].

אנו מבינים כי לכל אזור בעולם, מאפיינים ייחודיים משלו, מהם חיוביים ומעודדים ומהם – אתגריים, וגם להם נצטרך לתת תשובות.

חבר אמר לי פעם כי כדי לתכנן  ולבצע הכי קרוב לתכנון – השיטה היא: “תמדוד עם מיקרומטר, סמן בגיר, תחטוב בגרזן…”  תכנון רגיש בעיניים פקוחות, מייצר אפשרויות לעתיד חכם.

[1] ויקיפדיה

[1] קישור  /  הרצאה של אייל צאום

[2] קישור  /

[3] קישור

[1] “משק לשעת חירום” ו”פינוי, סעד, חללים”

[2] הארץ

[3] indiaspend

[4] מחקר שנערך באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק

[5] ויקיפדיה

[6] מאקו

כדאי לראות גם את זה

Smart Cities It’s All About the Peaple – כנס ערים חכמות

סיטיזום, קהילת חדשנות אורבנית מיוסדם של משרד הכלכלה, משרד הפנים ומטה ישראל דיגיטלית במשרד לשוויון …

כנס ערים חכמות ואזרחים דיגיטלים הראשון בדרום בעיר באר-שבע

הערים זוכות לפיתוח אורבני ולכן המרכז לחדשנות דיגיטלית CVI בנגב שותפים לאתגר זה וקיימו כנס …

3 תגובות

  1. דליה עוזדור

    מעניין מאוד, מדגיש את העובדה שכולנו עולם גלובאלי אחד שמתעניינים (כמעט) באותם תחומים, אולם עם הדגשים מובהקים התואמים את הצרכים הייחודיים של כל פרט (מדינה/עיר).

כתיבת תגובה